לפני כמה שנים, במהלך אחד הקורסים שהעברתי, סיפרה אחת המורות על פעילות מקדמת חקר שתלמידיה עושים:
הם נוסעים לאולפן לעולים חדשים, מראיינים את העולים לגבי בעיות בתהליך הקליטה, ומציעים פתרון. יפה, נכון?
באיזה כיתה את מלמדת, שאלתי, ונעניתי שמדובר בתלמידים בכיתה ג'.
האמת, הייתי קצת חסרת אמון, האמת. והאמת? ראיתי שהמורה קצת כועסת עלי על חוסר האמון. זה עובד ממש טוב, היא אמרה.
מכיוון שאני תמיד מפרקת דברים מורכבים למהלכים קטנים ברצף, אז דבר ראשון התחלתי לחשוב על הקטע של "נוסעים לאולפן לעולים חדשים". איך נוסעים? ילדים בכיתה ג'? רק ללמד אותם איך מגיעים לתחנת האוטובוס המתאימה, איך משלמים לנהג את הסכום לכרטיס, איך יודעים מתי לרדת ובתחנה הנכונה, איך מגיעים מהתחנה לאולפן... כבר נראה לי משהו שדורש חצי שנה.
אני משתפת את המורה במחשבותיי והיא אומרת שזה לא בעיה, ההורים לוקחים את הילדים לאולפן. אהה, נרגעתי.
והחלק השני, זה שבו מראיינים את העולים החדשים? ילדים בכיתה ג'? מה בדיוק הם שואלים? באיזו שפה? ואיך הם ניגשים לעולים? מושכים להם בבגד ואומרים מה? שיתפתי את המורה במצוקה שלי והיא בתמורה ענתה שזאת לא בעיה, ההורים מראיינים את העולים החדשים.
ולגבי הפתרונות? מאיפה יש לילדים בכיתה ג' פתרונות למצוקת העולים החדשים? טוב, כבר לא חיכיתי להבהרות לגבי החלק הזה.
אם ההורים עושים את כל העבודה, אמרתי, אז צריך לדייק ולהגיד שזאת פעילות חקר להורים.
משיחותיי עם מורים והורים אני מגלה, שהתופעה הזאת, של מתן משימות ללא פרופורציה לתלמידים מצד אחד, והפגנת ההישגים (של ההורים למעשה) בהזדמנויות חגיגיות (כמו לפני המנהל והפיקוח) קיימת כמעט בכל מקום. אז איזה מסר אנחנו מעבירים לתלמידים בדרך הזאת? שהם לא מסוגלים לעשות לבד כלום? שהם זקוקים להורים שלהם כדי ללמוד? שרק אם ההורים ישקיעו כסף וזמן התלמיד יקבל הערכה לתוצר שלו? האם המסר הזה חינוכי?
מה יקרה אם ניתן משימות לתלמידים כאלה שהם באמת יוכלו לבצע? כאלה שקצת יותר מרמתם, אבל לא הרבה יותר?
מה יקרה אם נעריך את התלמידים על פי הביצועים שלהם לאורך כל המהלך הלימודי ולא רק לפי התוצר ולא רק אם הושקעו בו דם יזע ודמעות של ההורים גם?
מה יקרה? האם יהיה בכך הודאה שהחינוך הוא לא ברמה גבוהה כמו שמספרים? אולי, אבל מצד שני, אולי בדרך הזאת נוכל לגרום לכך שהחינוך יהיה בכיוון הנכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה